<h1>סמ"ג עשין סימן פ"ב</h1>
<h2>דף ט.</h2>
הכותב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד שהרי יצא עליו שם בן חורין (רמב"ם זכיה ומתנה פ"ח הכ"ב).
<h2>דף יג.</h2>
גרסינן בפ"ק דגיטין (י"ג א') אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ואין אחד משלשתן יכול לחזור בו בין שהיתה מלוה ישנה בין שהיתה פקדון ודבר זה אומר שם (י"ד א') שהיא הילכתא בלא טעמא לפיכך אין למדין ממנו לדין אחר (ע"פ רמב"ם מכירה פ"ו ה"ח עי' מ"מ וע"ש ה"ט). ובפרק שני דקדושין (מ"ח א' ותד"ה כי) משמע שאינו יכול למחול במחלוקת רבי מאיר וחכמים במלוה על פה, שאומר בדרב הונא אמר רב קמיפלגי והיה יכול לומר איבעית אימא דכולי עלמא אית להו דרב הונא לא שנא מלוה לא שנא פקדון ובאשה סמכה דעתה קמיפלגי כמו שאומר למעלה דמ"ד אינה מקודשת סבר דילמא מחיל לה ולא סמכה דעתה אלא שמע מינה שאינו יכול למחול במעמד שלשתן.
<h2>דף יג:</h2>
וכן האומר לחברו מנה שיש לי בידך תנהו לזה במעמד שלשתן קנה ואין אחד מהם יכול לחזור בו בין שנתן המנה לזה בחוב שהיה לו אצלו בין שנתנו לו במתנה בין שהיה המנה חוב אצלו בין שהיה פקדון אצלו (ע"פ רמב"ם זכיה ומתנה פ"ג ה"ג ע"ש) כדאיתא במסכת גיטין פרק קמא (י"ג ב'). אומר רבינו יצחק ורבינו יעקב בר אשר דבעל כרחו של נפקד או של לוה קנה במעמד שלשתן ומביא ראיה ממעשה דאיסור גיורא בפרק מי שמת (ב"ב קמ"ט א') שאמר רבא אי במעמד שלשתן לא אזלינא, משמע שאם היה הולך היה קונה בעל כרחו של נפקד (גיטין שם תד"ה גופא). עוד פוסק רבינו יעקב (שם תד"ה במעמד) שתקנה זו במעמד שלשתן אינו בגוי שמאחר שהלכה בלא טעמא היא הבו דלא להוסיף עלה, ואם הנפקד גוי והנותן והמקבל ישראל לא קנה במעמד שלשתן, ואם הנותן והנפקד ישראל והמקבל גוי כל זמן שלא חזר בו ישראל הנותן [יכול] ליתן לגוי ואפילו בלא מעמד שלשתן יכול ליתן לו אבל אם חזר בו ישראל הנותן לא זכה הגוי אפילו במעמד שלשתן וחייב הנפקד להחזיר למפקיד, אמנם אם אין הנפקד יכול להשמט מן הגוי לפי שבדיניהם של גוים הוא חייב לו אז ודאי יתנם לו ואינו חייב כלום למפקיד, ואם הנותן גוי והנפקד והמקבל ישראל נראה דקנה ויכול להוציאה בדין שמאחר שהפקיעו חכמים ממון ישראל על ידי הלכה בלא טעם כל שכן ממון הגוי ואף כי בדיניהם קנה.
<h2>דף יד.</h2>
המזכה לחבירו במתנה על ידי אחר כיון שהחזיק בה האחר כגון שמשך המטלטלין או הגיע שטר הקרקע לידו או שהחזיק בקרקע זכה חבירו אע"פ שלא הגיע מתנה לידו ואין הנותן יכול לחזור בו, אבל המקבל אם לא ירצה אין נותנין לו מתנה בעל כרחו (ע"פ רמב"ם זכיה ומתנה פ"ד ה"ב). ראובן שרצה ליתן מנה לשמעון ושלחו על ידי לוי ואמר לו זכה במנה זה לשמעון אינו יכול לחזור בו אבל אם אמר לו הולך מנה זה לשמעון יכול לחזור בו עד שיגיע המנה ליד שמעון (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ד ע"ש) כדאיתא בסוף פרק קמא דגיטין (י"ד ב') ובפרק השולח בתחילתו (ל"ב ב'), דקיימא לן לעניין זה דשליח מתנה כשליח [ה]גט. כתב מורי בשם רבינו יצחק (שם י"א ב' תד"ה כל) דהולך ותן משפט אחד להם במתנה ואינו כזכי וכן ישנו בתוספתא (גיטין פ"א הי"א) ובירושלמי דגיטין (דף ח' ב') תן מנה זה לפלוני או הולך מנה זה לפלוני אם רצה (להחזיר יחזיר) [לחזור יחזור] זכה במנה זה לפלוני התקבל מנה זה לפלוני אם רצה (להחזיר) [לחזור] לא (יחזיר) [יחזור]. אמנם בפרק קמא דגיטין (י"א ב') מוכח דבעבד הרי תן כזכי משום דעבד ליה נייח נפשיה וגומר ומקני ליה (שם בתו' בשם ר"ת).
<h2>דף יד:</h2>
בסוף פ"ק דגיטין שכיב מרע שנתן מנה לאחד ואמר הולך מנה זו לפלוני והלך ומצאו שמת, אם קיים היה בשעת שנתן לו השכיב מרע ינתן ליורשי מי שנשתלחו לו שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, ואם לא היה קיים יחזרו ליורשי משלח שאין קניין למת (רמב"ם זכיה ומתנה פ"י הי"ב).
בפרק חזקת הבתים (ב"ב ל"ד ב') וכן במסכת כתובות פרק מי שהיה נשוי (צ"ד א'), שני שטרות שזמנן כתוב ליום אחד והם כתובים על שדה אחת בין במכר בין במתנה אם דרך אנשי המקום לכתוב שעות כל הקודם זכה ואם אין דרכן לכתוב שעות הלכה כשמואל בדיני שאומר הרי הדבר מסור לדיינין כל מי שדעתו נוטה להעמיד שדה בידו יעמידו (ע"פ רמב"ם זכיה ומתנה פ"ה ה"ו) וזה נקרא שודא דדיינא לדברי רבינו שלמה. אבל בירושלמי (כתובות דף נ"ט ב') מפרש שודא שוחדא דדייני איזו שירצו בית דין להחליט מחליטין, ובפרק קמא דגיטין (י"ד ב') מוכיח דשודא שייכא אף במטלטלין גבי שליח (ע"פ ב"ב ל"ה, א' תד"ה שודא ע"ש). בד"א בשטר שאין בו קניין אלא קנה שדה זה בשטר זה שאין אנו יודעין מי הוא משניהם שהגיע שטרו לידו תחילה אבל אם היה בכל שטר מהן קניין כל שקדם לו הקניין זכה וישאלו [ה]עדים, וכן אם היו שם עדים שזה הגיע לידו שטר מתנתו תחילה קנה הראשון (רמב"ם שם ה"ז). אומר רבינו יעקב בד"א בשטר מכר או מתנה אבל שטר חוב דברי הכל חולקין שהרי שנינו בכתובות (צ"ג ב') היו כולם יוצאות בשעה אחת ואין שם אלא מנה חולקות בשוה והטעם הוא מפני שאין השיעבוד מתחיל אלא מאותה שעה שמוכיח מתוך השטר שהוא מתחיל שזהו ממחרת יום הנכתב שביום שנכתב אין מוכיח מתוך השטר מתי התחיל או בבקר או בערב אבל מתנה או מכר כל הקודם באותו יום זכה (שם תד"ה שני).
<h2>דף טו.</h2>
בפרק מציאת האשה (כתובות ע' א'), שכיב מרע שאמר תנו לבני שקל בכל שבת או שאמר אל תתנו אלא שקל, שהוא חצי סלע, ונמצא שאין מספיק לו אלא סלע בכל שבת נותנין להן כל צרכן שלא נתכוון זה להרעיב [את] בניו אלא לזרז את בניו שלא ירויחו בהוצאה יותר מדאי (רמב"ם זכיה ומתנה פי"א הכ"ג). אבל אם לא היה טעם זה קיימא לן מצוה לקיים דברי המת אף בבריא שמת כדמסקינן בפ"ק דגיטין (ט"ו א'), ואומר רבינו יעקב דווקא בשליש שהושלש מתחילה לכך כגון שאמר הולך מנה זה לפלוני שאני נותן לו, בסוף פ"ק דגיטין (י"ד ב'), ואחר כך מת המשלח אבל בעלמא אין מתקיים ציווי בריא שמת אלא ע"י קניין דדוקא שכיב מרע הוא דדבריו ככתובין וכמסורין (כתובות ע' א' תד"ה הא ע"ש).
<h2>דף כט.</h2>
קימא לן כשמואל בדיני שאומר בפרק כל הגט המתנה כגט שאין אדם יכול למסור דברים לשליח כדאמרינן במסכת גיטין בפרק התקבל (ס"ו ב') לרבי יוסי ואמר שמואל הלכה כרבי יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח, לפיכך אמר לשלשה אמרו לפלוני ופלוני שיכתבו ויחתמו בשטר מתנה ויתנו לפלוני אין זה כלום ואם אמרו לאותן העדים וכתבו ונתנו למקבל לא קנה לו, וכן אם אמר לשנים כתבו וחתמו בשטר מתנה ותנוהו לפלוני אינן יכולין לומר לסופר לכתוב אלא הן בעצמן כותבין כמו הגט (ע"פ רמב"ם זכיה ומתנה פ"ד ה"י ע"ש במ"מ).
<h2>דף לט.</h2>
גרסינן בפ"ק דקידושין (כ"ג א') אבא שאול אומר גר שמת וביזבזו ישראל נכסיו והיו בהם עבדים גדולים קנו עצמן בני חורין אבל העבדים קטנים הרי הן כבהמה וכל המחזיק בהן זכה (לשון רמב"ם זכיה ומתנה פ"ב הי"ז) בהם ואמר רבי יהושע בן לוי בפרק השולח (גיטין ל"ט א'—ב') הלכה כאבא שאול וגם מר זוטרא עשה מעשה כמותו בפ"ק דקידושין (שם) לגירסת ר"ח, ואע"פ שרבי יוחנן חולק על רבי יהושע בן לוי בפרק השולח, בסדר התנאים והאמוראים פוסק בכל מקום הלכה כרבי יהושע בן לוי וכן פסק ר"ת (שם תד"ה הלכה).
<h2>דף לט:</h2>
הקרקעות [ו]העבדים והבהמה ושאר כל המטלטלין כל אחד מהן נקנה בחליפין והוא הנקרא קניין (רמב"ם מכירה פ"ה ה"ה). ונחלקו בזה אמוראים שם יש מי שאומר בכליו של קונה ויש מי שאומר בכליו של מקנה, והלכה כדברי האומר בכליו של קונה כדמוכח בפרק השולח (גיטין ל"ט ב' ותד"ה משום) גבי שקל כומתא שדא ביה ואמרינן נמי בנדרים בפרק השותפין (מ"ח ב') האי סודרא קני על מנת להקנות הוא. הילכך, עיקר הדרך הזאת שיתן הקונה למקנה כלי כל שהו ויאמר לו קנה כלי זה חלוף החצר או היין או הבהמה שמכרת לי בכך וכך כיון שהגביה המוכר את הכלי וקנהו קנה הלוקח אותו הקרקע או אותן המטלטלין אע"פ שעדיין לא משכן ולא נתן לו את הדמים ואין אחד מהם יכול לחזור בו, אין קונין אלא בכלי ואע"פ שאין בו שוה פרוטה ואין קונין בדבר שהוא אסור בהנאה ולא בפירות ולא במטבע ואין קונין בכליו של מוכר אלא בכליו של קונה (רמב"ם שם הל' ה'—ו'). ואם הקנה אחד כלי למוכר כדי שיקנה הלוקח אותו הממכר זכה הלוקח, ואע"פ שהקנה לו הכלי על מנת להחזירו נקנה המקח וזכה בו הלוקח שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, ואע"פ שלא תפס המוכר כל הכלי שהקנהו לו חלף ממכרו אלא אחז מקצתו ואחז המקנה לו מקצתו קנה הלוקח והוא שאחז ממנו כדי שיעור כלי, או יאחזנו אחיזה שהוא יכול לנתק את כל הכלי מיד המקנה לו אומר גאון שמועיל, לפיכך אם הקנה לו במקצת הבגד צריך שיאחז מן הבגד כדי שלש אצבעות שאם יפסוק ממקום שאחז הרי הוא כלי בפני עצמו ששלש אצבעות מן הבגד קרוי כלי כמו שיתבאר בעניין טומאת בגדים וכן אם אחז פחות משלש והיה יכול לנתק מידו כל הכלי הרי זה קנה (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ז ע"ש במ"מ) ולשון הגמרא על זה בפ"ק דב"מ (ז' א' ורש"י) אמר רב אשי הילכך האי סודרא כיון שתפיס ביה שלש על שלש כמאן דפסיק דמי וקני ליה. אמרינן בפרק הזהב (שם מ"ז א') שזה שכותבין בשטרות וקנינא מפלניא במנא דכשר למיקניא ביה, במנא להוציא הפירות וכיוצא בהן, דכשר להוציא איסורי הנאה, למיקניא ביה ולא לאקנויי להוציא כליו של מוכר (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ח). זה הקניין אינו צריך להיות בפני עדים אלא אפילו היה בינו ובין חברו קנה שלא הצריכה תורה עדים בדיני ממונות אלא לכופר כדאיתא בפרק האומר בקידושין (ס"ה ב' ותד"ה לא), אבל המוכר או הנותן או השוכר או המשאיל וכיוצא בהן אין צריך עדים אלא כיון שקנה הקונה בדרך מן הדרכים שקונין בהן בין בהגבהה בין במשיכה בין במסירה בין בכסף בין בשטר בין בחזקה קנה ואע"פ שאין שם עדים (ע"פ רמב"ם שם ה"ט). אומר רבינו יצחק שמעשים בכל יום שקונין בקניין חליפין שלא בפני מקבלי מתנה ומה שאומר בפרק קמא דקידושין (כ"ו ב' ותד"ה ה"ג) וניקנינהו ניהליה בחליפין ומתרץ דליתיה למקבל מתנה מפרש רבינו יעקב מה שלא הקנה לו בחליפין על ידי אחר משום דאמרינן בנדרים בהשותפין (מ"ח ב') מאן לימא לן דסודרא אי בעי למיפסקיה לא מצי פסיק ליה לכך יש שנמנעין מלהקנות סודריהם לצורך חבריהם פן יחזיק בהם הזוכה בו.
<h2>דף מח:</h2>
מסקינן בפרק מרובה (ב"ק ע' א') דאמרי נהרדעי, מי שהיה לו קרקע תחת יד אחר או שהיה לו מטלטלין בפקדון ורצה לעשות שליח לדון עם זה ולהוציא הקרקע או הפקדון מתחת ידו הרי זה כותב לו הרשאה וצריך לקנות מידו שהקנהו והרשהו ואמר לו דון וזכה והוציא לעצמך וכיוצא בענינים אלו ואם לא כתב לו אינו יכול לדון עמו שהרי אומר לו אין אתה בעל דיני, אע"פ שכתב לו כך אינו אלא שליח וכל מה שיזכה בו הרי הוא של משלחו שכך פוסק שם והלכתא שליח שוייה וכל ההוצאות שיוציא השליח על דין זה שהורשה בו הרי זה המשלח חייב בהם שכך כותבין בהרשאה כל מה שתוציא בדין זה עלי לשלמו, אמר אביי (שם) אם הקנה לזה המורשה שליש או רביע ממה שיש לו ביד חבירו הרי זה דן על הכל הואיל ודן על חלקו והרי הוא בעל דינו בחלקו דן על הכל (ע"פ רמב"ם שלוחין ושותפין פ"ג הל' א'—ב'). גרסינן בפרק השולח (גיטין מ"ח ב') אמר אביי קבלנו מרבותינו, בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה, ואם יש שם פירות בקרקע מתוך שיש לו לדון על הפירות שהרי הן שלו דן על העיקר ואין צריך הרשאה מאשתו שאם אין לו קרקע אין לו פירות (רמב"ם שם ה"ד). בפרק הגוזל קמא (ק"ד א') רבי יוחנן ורבי אלעזר אומרים, מי שהיה לו ביד חבירו פקדון או מלוה בין מטלטלין בין מעות ועשה שליח בעדים להביא לו הרשות ביד זה שהוא אצלו אם רצה ליתן נפטר ואינו חייב באחריותו שהרי נתן לשלוחו ואם לא רצה ליתן אינו נותן שאין זה בעל דינו עד שיבא בהרשאה על הפקדון (רמב"ם שם ה"ה).
<h2>דף נב.</h2>
ב"ד שמכרו או [ש]לקחו בנכסי יתומין בין בקרקע בין במטלטלין וכן האפוטרופוס בין שמינוהו ב"ד בין שמינהו אבי היתומים מקחו מקח וממכרו ממכר אבל מתנתו אינה כלום שאין אדם נותן דבר שאינו שלו (רמב"ם מכירה פ"ל ה"ו).
<h2>דף נב:</h2>
שנינו בפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ח ב') ואלו נשבעין שלא בטענת בריא אלא אפילו בטענת שמא, השותפין והאריסין והאפוטרופין שמינו אותם ב"ד על היתומין, דגרסינן בפרק הניזקין (גיטין נ"ב ב') אמר שמואל הלכה כאבא שאול שאומר שם מינהו אבי יתומים לא ישבע, וכן האשה שהיתה נותנת ונושאת בתוך הבית ובן הבית ומפרש שם למה תקנו חכמים בהם שבועה זו מפני שאלו מורים היתר שכל מה שיקחו מנכסי בעל המעות ראוי הוא להם מפני שנושאין ונותנין וטורחים לפיכך תקנו [להם] חכמים שחייבין שבועה בטענת ספק כדי שיעשו כל מעשיהם בצדק ובאמונה, ואין כל אחד מאלו נשבע בטענת ספק עד שיחשוד אותן המשביע בשתי כסף שהן שתי מעין של כסף מלבד ההודאה כרב דתני רבי חייא לסיועיה (שבועות שם) אבל חשדן בפחות מזה אין נשבעין (ע"פ רמב"ם שלוחין ושותפין פ"ט הל' א'—ב'). אני ראיתי שהשיב רבינו יעקב בתשובה אחת שהמלוה לחברו למחצית שכר אין יכול להשביעו בשמא שאינו מורה היתר לעצמו שהרי נוטל כל שכר טרחו (תד"ה דמורי). תנא (שם) איזהו בן הבית שיש לו להשביע בטענת ספק זה שמכניס פועלים ומכניס לו פירות אבל בן הבית שאינו נושא ונותן אלא נכנס ברגלו ויוצא בלבד אינו יכול להשביעו מספק (ע"פ רמב"ם שם ה"ד). חלקו השותפין והאריסין ונתגרשה האשה ונפרד מעליו בן הבית ושתק והלכו להם ולא תבעו מיד אינו יכול לחזור ולהשביעו בטענת ספק אבל אם היתה לו טענת ודאי משביעו עליה ומגלגל בה כל מה שירצה וכן אם נתחייב לו שבועה לאחר זמן בין של תורה בין של דבריהם כגון שנעשה לו שותף או בן בית פעם אחרת הרי זה יכול לגלגל עליו שלא גזלתני בשותפות זו שבינינו ולא כשהיית שותפי או אריסי או בן ביתי וכן כל כיוצא בזה (ע"פ רמב"ם שם פ"ט ה"ז ע"ש) שכך המסקנא בגמרא (שם) ומגלגלין אפילו מדרבנן, [ו]אף בספק [מגלגלין] דתניא רבי שמעון בן יוחי אומר בפ"ק דקידושין (כ"ח א' ותו') מה שבועה האמורה בפנים בבית הבחירה היא שבועת הסוטה עשה בו ספק כודאי אף שבועת הממון האמורה בחוץ עשה בו ספק כודאי. ונראה לרבינו יצחק (תד"ה נאמרה) שאין מגלגלין בטענת ספק אלא בדבר הדומה קצת אמת כגון אריסין ושותפין וסוטה שרגלים לדבר שאינה מקפדת בזנות שהרי קינא לה ונסתרה. פסקו הגאונים וכן פסק רבינו משה (שם פ"ט הל' ח'—ט') שהשותפין שחלקו ונשאר להם חובות אצל אחרים אינן יכולין להשביע זה את זה בספק שהרי חלקו והחוב שנשאר דבר ידוע הוא וכל מה שיפרעו יקח זה חלקו וזה חלקו מן החוב וכן אם נשאר להם מעות בכיס וכבר ידעו אותן ועדיין לא נטל כל אחד חלקו אין משביעין זה את זה שהמעות כחלוקים הם וכן אם עשו חשבון כל השותפות ונשאר לאחד מהם אצל חברו דבר קצוב וידוע אע"פ שעדיין לא נטלו הרי חלקו אבל אם נשאר ביניהם כל שהו מן הפירות ועדיין לא חלקו אותן ולא ידעו משקלן או שנשאר ביניהם צד מן השותפות שלא עשו בו חשבון ולא ידע אחד מהם כמה חלקו המגיעו הרי השותפות קיימת עדיין ומשביעין זה את זה, מי שתבע חברו אחר חלוקה אינו יכול להשביעו אלא על ידי גילגול כמו שאמרנו אבל יש לו להחרים סתם על מי שגזלו כלום כשהיה שותפו או אריסו או בן ביתו ולא יודה במה שגזל.
<h2>דף נט.</h2>
שלשה אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר דין תורה החרש והשוטה והקטן, אבל חכמים תיקנו שיהא החרש נושא ונותן במטלטלין ומעשיו קיימין משום כדי חייו (רמב"ם מכירה פכ"ט ה"א ע"ש). בחגיגה בפרק קמא (ג' ב'—ד' א') אמרינן איזהו שוטה היוצא בלילה יחידי והלן בבית הקברות והמקרע את כסותו והמאבד מה שנותנין לו ואמר רבי יוחנן ואפילו באחד מהן נחשב שוטה. החרש כיצד נושא ונותן, חרש שאינו שומע ואינו מדבר או מדבר ואינו שומע כלום מוכר ולוקח ברמיזה במטלטלין אבל לא קרקעות ואף במטלטלין לא יתקיימו מעשיו עד שבודקין אותו בדיקות רבות ומתישבין בדבר (רמב"ם שם ה"ב עי' מ"מ וכס"מ), כדאיתא בפרק הניזקין (גיטין נ"ט א' ושם ע' ב'). אילם ששומע ואינו מדבר או שנשתתק מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנותיו קיימין בכל בין במטלטלין בין בקרקע והוא שיבדק כדרך שבודקין לגיטין או יכתוב בכתב ידו (שם ה"ג). השוטה אין מקחו מקח ואין מתנתו מתנה ובית דין מעמידין להם אפוטרופוס לשוטים כדרך שמעמידין לקטנים (ע"פ רמב"ם שם ה"ד). תניא בתוספתא דתרומות (פ"א ה"ב) מי שהיה לעתים שוטה ולעתים שפוי [בזמן שהוא שפוי] כל מעשיו קיימין וז[ו]כה לעצמו ולאחרים ככל בן דעת, וצריכין העדים לחקור את הדבר היטב שמא בסוף שפיותו ובתחילת שטיות(י)ו עשה מה שעשה (ע"פ לשון הרמב"ם שם ה"ה).
בפרק הניזקין (גיטין נ"ט א') ובפרק מציאת האשה (כתובות ע' א'), קטן עד שש שנים אין הקנאתו לאחרים כלום ומשש שנים עד שיגדיל, הוא הנקרא פעוטות, אם יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה כדפסק שם מר בר רב אשי בין בדבר מרובה בין בדבר מועט בין במתנת בריא בין במתנת שכיב מרע ודבר זה מדברי חכמים [כדי] שלא יבטל ו(ש)לא ימצא מי שימכור לו ולא שיקח ממנו, והכל במטלטלין אבל קרקע אינו נותן ולא מוכר עד שיגדיל (ע"פ רמב"ם מכירה פכ"ט ה"ו). אמר רפרם (כתובות שם), בד"א בקטן שאין לו אפוטרופוס אבל אם היה לו אפוטרופוס אין במעשיו כלום אפילו במטלטלין אלא מדעת האפוטרופוס שאם ירצה לקיים מקחו וממכרו מקוים (ע"פ רמב"ם שם ה"ז ע"ש). פסק ר"ח (תד"ה אבל) בשם רב היי גאון דלעניין מתנה אין חילוק בין יש שם אפוטרופוס לאין שם אפוטרופוס דלעולם מתנתו מתנה דאי לאו דעבד ליה נייח לנפשיה לא הוה יהיב ליה מתנה. בודקין את הקטן אם יודע בטיב משא ומתן או אינו יודע עד שיגדיל לפי שיש קטן נבון בן שבע ויש אחד שאפילו בן שלש עשרה אינו יודע בטיב משא ומתן, קטן היודע בטיב משא ומתן שאין לו אפוטרופוס שנשא ונתן במטלטלין וטעה אמר רבי זירא שם דינו כדין הגדול פחות משתות מחילה שתות תחזור האונאה יתר על שתות בטל מקח כאשר בארנו (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ח) בספר מצות לא תעשה (ריש ל"ת ק"ע). אומר רבינו משה (שם והל' ט'—י"א) שאין מקח הקטן וממכרו במטלטלין קיימין אלא כשמשך או המשיך אבל אם נתן מעות וחזר בו אינו מקבל מי שפרע ואחרים שחזרו בו עומדין במי שפרע, וכן אם קנו מיד הקטן או השכיר מקום המטלטלין וחזר בו לא קנה הלוקח שאין מוציאין מיד הקטן ואין הקנין מיד הקטן כלום שהקניין בשטר ואין העדים חותמין אלא על שטר אדם גדול, וכן קטן שקנה מטלטלין מאחרים וקנו מידו או שכר מהם המקום לא קנה עד שימשוך לפי שאינו זוכה בדברים שזוכין בהם הגדולים, ראייה לדבר שאין חצר של קטן ולא ארבע אמות שלו קונות לו מפני שנתרבו מדין שליחות ולא יהא הקניין או שכירות המקום גדול מחצירו, אבל הקטנה שנתרבית חצירה מידה, כאשר בארנו למעלה (עשה ע"ד דף קנ"ד ג' בד"ו [הו' בגיטין ע"ז ב']), תקנה המטלטלין מאחרים אם קנו מידה או בשכירות מקום, עוד נראה לו שקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק בידו קנה אע"פ שאין ממכרו בקרקע כלום שהקטן כמי שאינו לפנינו הוא וזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם שלא בפניו.
<h2>דף סה.</h2>
אין אדם זוכה במתנה לחבירו עד שיהא הזוכה גדול ובן דעת אחד האיש ואחד האשה ואפילו אשת איש ואפילו עבד ושפחה אבל הגוי אינו זוכה הואיל ואינו ראוי לשליחות כי זכייה מטעם שליחות (כתובות י"א א' תד"ה מטבילין), וכשם שאין ישראל נעשה שליח לגוי כך אינו זוכה לגוי (ע"פ רמב"ם זכיה ומתנה פ"ד ה"ו ע"ש). בפרק התקבל (גיטין ס"ה א') אמר רבא, קטן שנותנין לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים, פחות מזה אינו זוכה אף לעצמו, וכן השוטה אינו זוכה לאחרים ולא לעצמו, והמזכה לשוטה ע"י בן דעת זכה, אבל החרש זוכה לעצמו (רמב"ם שם ה"ז). וזכין לקטן אפילו בן יום אחד ולגדול אפילו שלא בפניו, וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע"פ שאין עומד שם (ע"פ רמב"ם שם ה"ח ע"ש) ובלבד שתהא חצר המשתמרת, אבל אינה משתמרת צריך שיעמוד בצידה (עי' רמב"ם ה"ט) כדמסקינן בפרק קמא דבבא מציעא (י"א א'). וכן ארבע אמות של אדם שהוא עומד בצידן קונין לו בסימטא או בצידי רשות הרבים אבל ברשות הרבים אינו זוכה עד שתגיע מתנה לידו, וקטנה תזכה לה חצירה [ו]ארבע אמות שלה אבל הקטן אינו זוכה עד שתגיע המתנה לידו או ש[י]זכה לו אחר (רמב"ם שם ע"ש).
פסקינן במי שמת (ב"ב קנ"ה ב'), קטן שהגדיל והביא הזכר שתי שערות אחר שלש עשרה שנה והבת אחר שתים עשרה שנים אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה במטלטלין אבל בקרקע אין מעשיו קיימין עד שיהא יודע בטיב משא ומתן אחר שיגדיל (רמב"ם מכירה פכ"ט הי"ב). בד"א בקרקע שלו אבל בקרקע שירש מאבותיו או משאר מורישיו אין ממכרו ממכר עד שיהא בן עשרים שנה, כרב נחמן בפרק מי שמת (שם קנ"ו א') וכן רבא בג' מדות דהתקבל (גיטין ס"ה א'), אע"פ שהביא שתי שערות ואע"פ שיודע בטיב משא ומתן אין מעשיו קיימין שמא ימכור בזול מפני שדעתו נוטה אחר המעות ועדיין לא נתיישב דעתו בדרכי העולם (ע"פ רמב"ם שם הי"ג). אמר אמימר (שם קנ"ה ב'), מתנתו כשהוא פחות מבן עשרים בין במתנת בריא בין במתנת שכיב מרע הרי זו קיימת, שאילו לא הגיע לידו הנייה גדולה לא נתן והוא דבר שאינו מצוי תמיד [ו]אמרו חכמים תתקיים מתנתו כדי שיהו דבריו נשמעים (רמב"ם שם הי"ד). בד"א שמוכר בקרקע אביו כשהוא בן עשרים כשהביא שתי שערות או כשנולדו בו סימני סריס אבל אם לא הביא (או) [ו]לא נעשה סריס עדיין קטן הוא ואין ממכרו בקרקע ממכר ואפילו בנכסיו עד שיגיע לרוב שנותיו (רמב"ם שם הט"ו) כדמסקינן בפרק מי שמת (שם קנ"ה ב'). בפרק מי שמת (קנ"ה א') אומר רבי עקיבא, מי שמכר בין בנכסיו בין בנכסי אביו ומת ובאו קרוביו וערערו שהיה קטן בשעת שמכר ובקשו לבדקו אין שומעין להם לנוולו ועוד שהסימנין משתנין במיתה וחזקה היא שאין העדים חותמין על השטר אלא אם כן ידעו בודאי שהמוכר גדול (רמב"ם שם הט"ז). בפרק הדר (עירובין ס"ה א') תניא, השכור מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנותיו קיימין ואם הגיע לשכרותו של לוט והוא השכור שעושה ואינו יודע מה הוא עושה אין מעשיו כלום והרי הוא כשוטה או כקטן פחות מבן שש (רמב"ם שם הי"ח).
<h2>דף סו.</h2>
שכיב מרע שצוה מחמת מיתה כגון שהיתה דעתו נוטה שהוא מת ודאי וניכר דבר זה מכלל דבריו, אע"פ שקנו מידו במקצת חוזר (רמב"ם זכיה ומתנה פ"ח הכ"ג ע"ש). גרסינן בפרק התקבל (גיטין ס"ו א'), המפרש לים והיוצא בשיירא והיוצא בקולר, והמסוכן והוא שקפץ עליו החולי והכביד עליו חליו, כל אחד מארבעתן כמצוה מחמת מיתה הוא והרי דבריו ככתובין וכמסורין דמו ומקיימין אותן אם מת ואפילו במקצת ולא קנו מידו, ואם ניצל ועומד אפילו קנו מידו במקצת חוזר כדין כל מצוה מחמת מיתה (רמב"ם שם הכ"ד ע"ש).
<h2>דף עג.</h2>
בפרק מי שאחזו (גיטין ע"ג א') אמר רבי אלעזר, שכיב מרע שניתק מחולי לחולי אם לא עמד ולא הלך על משענתו בשוק מתנתו מתנה, עמד בין החולי שצוה בו ובין החולי שמת בו והלך על משענתו אומדין אותו על פי רופאים אם מחמת החולי הראשון מת מתנתו קיימת ואם לאו אין מתנתו קיימת, הלך בשוק בלא משענתו אין צריך אומד אלא בטלו מתנותיו הראשונות (רמב"ם זכיה ומתנה פ"ח הל' כ"ה—כ"ו). מתנת שכיב מרע שאין כתוב בה שמתוך חולי [זה] שצוה בו מת ואין העדים מצויין לשאול להם, אע"פ שזה המצוה מת הרי המתנה בטלה, שאין מיתתו ראיה שמא עמד מחולי שנתן בו המתנה ואחר כך חלה חולי אחר ומת, שאין הלכה כרבא שחולק על זה בפרק מי שמת (ב"ב קנ"ג ב') שהרי התלמוד מעמיד דבריו כרבי נתן ורבי נתן כרבי מאיר שהוא יחיד (רי"ף דף ע"ב א'), לפיכך הנכסים בחזקת היורשים עד שיביא ראייה שמתוך החולי שנתן לו מתנה זו מת (ע"פ רמב"ם שם הכ"ז).
<h2>דף עז:</h2>
הנותן מתנה סתם לעבד או לאשה קנה הבעל והאדון אלא שהאדון קונה הגוף והבעל קונה הפירות כדאיתא בפרק חזקת הבתים (עי' דף נ"א ב') וכן כתב רבינו משה (זכיה ומתנה פ"ג הי"ב ע"ש). וזה לשון ר"י שכתב בכתב ידו במסכת קידושין (כ"ג ב' תד"ה ורבי ע"ש) דיד עבד כיד רבו יותר ממה שיד אשה כיד בעלה כדאמרינן בריש פרק הזורק בגיטין (ע"ז ב') אטו ידה מיקניא ליה לבעלה ואשה שנתנו לה אחרים מתנה סתם אין לבעלה אלא פירות וילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות דלא דמי למציאת האשה שהיא לבעלה כדמפרש טעמא בירושלמי דפרק מציאת האשה (כתובות דף ל"ט א') ואילו עבד שנתנו לו מתנה סתם הכל לרבו עכ"ל. הנותן מתנה לאשה על מנת שאין לבעלה רשות בה ולעבד על מנת שאין לרבו רשות בו קנה האדון וקנה הבעל כך אומר רבי אלעזר בפרק קמא דקידושין (כ"ג ב'), אבל הנותן מתנה לאשה ולעבד והתנה הנותן בגופה של מתנה שתהיה לכך ולכך לא קנה האדון ולא קנה הבעל (ע"פ לשון רמב"ם שם הי"ג). כיצד הנותן מתנה לאשה ואמר לה הרי המעות הללו נתונים לך במתנה על מנת שתאכלי בהן ותשתי בהן או על מנת שתלבשי בהן לא קנה הבעל וכן אם אמר לעבד על מנת שתאכל בהן ותשתה בהן או על מנת שתצא בהן לחירות לא קנה האדון וכן כל כיוצא בזה (ע"פ לשון רמב"ם שם הי"ד ע"ש). רב היי ורבינו יעקב ורבינו משה פוסקין כרבי אלעזר כאשר בארנו. אבל רבינו יצחק ב"ר שמואל פוסק כרב ששת שחולק על רבי אלעזר ואומר שלרבנן כשנתנו לעבד ולאשה על מנת שאין לאדון ולבעל רשות בהן שמועיל שסוגיית התלמוד בכל מקום כרב ששת, בפסחים בפרק האשה (פ"ח ב') שאומר בעבד שנתנו לו על מנת שאין לרבו רשות בו, ובפרק בן סורר ומורה בסנהדרין (ע"א א') גבי עד שיאכל משל אביו ומשל אמו אומר דאקני לה אחר על מנת שאין לבעלה רשות בהן, וכן בנזיר פרק מי שאמר ושמע (כ"ד ב') גמרא אם משלה הייתה הבהמה דפריך מנא לה והלא מה שקנתה אשה קנה בעלה ואומר שהקנה לה אחר על מנת שאין לבעלה רשות בה, ועוד מביא רבינו יצחק ראייה מסוגיא דפרק בתרא דנדרים (פ"ח א') דאמר רב דמה שאת נותנת לפיך קנתה אשה בלא בעלה אבל אם אמר לה מה שתרצי עשי קנה אותם הבעל ואומר שם דאמר לשמעתיה כרבי מאיר, והיינו כרב ששת דאי כרבי אלעזר לא היה מועיל מה שאת נותנת לפיך לרבי מאיר וגם שמואל סובר כרב ששת שאומר אפילו אמר מה שתרצי עשי לא קנה אותם בעל מאחר שאמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן וזה אינו מועיל לרבי אלעזר, ואע"פ שיש דוחקים בחילוקים לחלק בין אשה לעבד לצדדין (עי' קידושין כ"ג ב' תד"ה ורבי) לכאורה לא משמע אלא כרב ששת.
אומר בפרק קמא דקידושין (כ"ו א') שהקרקעות נקנין דבר תורה באחד מג' דברים בכסף או בשטר או בחזקה (ע"פ לשון הרמב"ם מכירה פ"א ה"ג ע"ש), בכסף שנאמר (ירמיה ל"ב מ"ד) שדות בכסף יקנו, בשטר שנאמר (שם י"א) ואקח [את] ספר המקנה, בחזקה שנאמר (דברים י"א ל"א) וירשתם אותה וישבתם בה, במה ירשתם בישיבה. כיצד בכסף מכר לו בית או שדה ונתן לו הדמים קנה בד"א במקום שאין כותבין שטר מכר אבל במקום שכותבין שטר מכר לא קנה עד שיכתוב את השטר (רמב"ם שם ה"ד ע"ש וכס"מ). ויכול הלוקח להתנות אי בעינא בכספא איקני אי בעינא בשטרא איקני ואם התנה כן אין המוכר יכול לחזור בו מפני התנאי אבל הלוקח יכול לחזור בו עד שיכתוב השטר וכן אם התנה המוכר כזה (ע"פ ה"ה שם). האומר לחבירו תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך כיון שנתן נקנה לו הבית מדין ערב (ע"פ רמב"ם שם ה"ו) וכעניין זה אמרינן בפרק קמא דקידושין (ו' ב'). ועיקרי הלכות קניין קרקעות במסכת קידושין ובמסכת ב"ב. כיצד בשטר כתב לו על הנייר או על החרס שדי נתונה לך שדי מכורה לך כיון שהגיע השטר לידו קנה ואע"פ שאין השטר שוה כלום (ע"פ רמב"ם שם ה"ז ע"ש). אע"ג דאמר בפרק שני דכתובות (כ"א א' ותד"ה ודוקא) מי שרוצה להראות [את] חתימתו יראנה על החרס או בראש המגילה משמע שחתימה על החרס אינה מועלת שיאמרו מזויף הוא, לשם מדבר בשטר העומד לראייה. בד"א במוכר שדהו מפני רעתה אבל בשאר קרקעות אע"פ שהגיע השטר [של] מכר לידו ואפילו היו בו עדים לא קנה עד שיתן את הדמים (המשך לשון הרמב"ם שם). כיצד בחזקה מכר לו בית או שדה או שנתן אותו במתנה כיון שנעל או גדר או פרץ כל שהו והוא שיועיל במעשיו הרי זה קנה, בד"א כשהחזיק בפני המוכר אבל שלא בפני המוכר צריך שיאמר לו לך חזק וקני ואחר כך אם החזיק קנה אע"פ שאינו בפני הבעלים (רמב"ם שם ה"ח). גרסינן בפרק הפרה (ב"ק נ"א ב') המוכר בית לחברו ומסר לו את המפתח הרי זה כמו שאמר לו לך חזק וקני וכשיחזיק יקנה (שם ה"ט). נעל כיצד כגון שמכר בית או חצר והיה הפתח פתוח ונעל הלוקח את הפתח וחזר ופתחו (ע"פ ה"י שם) כדאמר בההיא דמסכת גיטין בפרק הזורק (ע"ז ב') תיזיל איהי ותיחוד ותפתח ותקנה. גדר כיצד אפילו היה שם גדר והיו עולין בו בנחת והוסיף עליו כל שהו והשלימו לעשרה ונמצא שאין עולין אלא בדוחק הרי זה הועיל וקנה, וכן פרץ כל שהו קנה כגון שהיה שם פרצה והיו נכנסין בה בדוחק והרחיב בה כל שהו עד שנכנס הנכנס בריוח הרי זה הועיל לו וקנה (ע"פ הי"א שם) כדאיתא בפרק חזקת הבתים (ב"ב נ"ג א').
<h2>דף פה:</h2>
בפרק קמא דבבא מציעא (י"ט א') איזוהי מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע שאינו קונה אלא לאחר מיתה כל שכתוב בו מהיום ולאחר מיתה, פירוש שמפרש מהיום בין הגוף בין פירות אם לא יחזור בו עד לאחר מיתה שהרי בסתמא היה משמע מהיום גוף ולאחר מיתה פירי כמו שמוכיח בההיא דפרק יש נוחלין (ב"ב קל"ו א') שהבאתי למעלה (ב"ב קל"ה ב' תד"ה כל). בפרק יש נוחלין (קל"ו א'), שטר מתנה שכתוב בה שיקנה פלוני שדה פלוני לאחר מיתה בין שהיה בשטר קניין בין שלא היה בו קניין כיון שכתוב בו זמן ובזמן הזה חי היה הזמן מוכיח שמחיים הקנה לו ואינו זוכה אלא לאחר מיתה שאילו היה בדעתו להקנות לו בשטר זה לאחר מיתה שאין שטר לאחר מיתה לא היה כותב בו זמן והלכה כרבי יוסי שאומר זמנו של שטר מוכיח עליו, לפיכך אע"פ שאין כתוב בה מהיום ולאחר מיתה קונה לאחר מיתה, ומה שכותבין בכל המתנות והממכרות מעכשיו ואע"פ שיש זמן בשטר להרויח הדבר כותבין ואע"פ שאין צריך (רמב"ם זכיה ומתנה פי"ב הט"ו ע"ש). דדוקא בגט שהוא איסור אשת איש אמרינן בפרק המגרש (גיטין פ"ה ב') אתקין רבא בגיטין מן יומא דנן ולעלם ולאפוקי מדרבי יוסי כן כתב רב אלפס (ב"ב דף ס"ב ב'). בפרק מי שמת (ב"ב קנ"ג א' ע"ש), בריא שנתן מתנה וכתב בשטר מחיים ובמות הרי זו מתנה גמורה מחיים שהרי כתוב בו מחיים ומה שכתוב [בו] ובמות כמו שאומר מעתה ועד עולם וכמין נוי שטר הוא זה (רמב"ם שם הט"ז ע"ש במ"מ).
